פסק-דין בתיק ב"ל 1370-08

1.         תיק זה עניינו תביעת התובעת לגמלת שאירים, כאלמנת המנוח מר צבי אפרתי ז"ל (להלן: "המנוח") אשר  נאסף לבית עולמו בתאריך 24.10.07, בעקבות מחלה קשה.

עובר למועד הפטירה היו בני הזוג נשואים כארבעה חודשים, לאחר שנישאו בשנית (!) בתאריך 28.6.07.

2.         זכאותה של אלמנה לתשלום קצבת שאירים חודשית, עם פטירתו של מבוטח, נקבעה בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: " החוק").

בסעיף 238 לחוק מוגדרת "אלמנה" כמי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא (לענייננו) מי שהיתה אשתו פחות משנה ולא ילדה לו ילד.

סעיף 1 לחוק קובע : "אשתו"- לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו.

3.         המל"ל דחה את התביעה  מן הנימוק, כי התובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנה" משהייתה נשואה למנוח (בנישואין השניים) פחות משנה ולא ילדה לו ילד (ראה מכתב הדחייה מתאריך 21.1.08).

בכתב ההגנה הוסיף המל"ל וטען, כי לא התקיימו אף התנאים להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח  בטרם הנישואין השניים.

4.         העידו בפנינו התובעת ועדיה: הרב רפאל מאמו, ראש ישיבת "שערי יהודה" בקרית אתא, אשר מקורב מאוד לבני הזוג, היה שותף לעריכת הסכם חלוקת הרכוש במסגרת הגירושים ואף חיתן את בני הזוג בשנית; מר דני בן שטרית,  אשר מתגורר בדירה ששכר מהמנוח משנת 2002.

להלן העובדות הרלבנטיות:

5.         התובעת והמנוח נישאו לראשונה בתאריך 30.12.1975, מנישואיהם אלה נולדו לבני הזוג 6 ילדים, בני הזוג התגרשו בתאריך  12.4.99 - בחלוף 24 שנות נישואין ונישאו בשנית  בתאריך 28.6.07.

6.         בזמן נישואיהם הראשונים התגוררו התובעת והמנוח עם ילדיהם בדירה שבבעלותם המשותפת, בקרית אתא, ברח' הגפן 11. לאחר 24 שנות נישואים התגרשו בני הזוג, לטענת התובעת, בגלל לחץ מצד משפחתו של המנוח ויחס בלתי אוהד כלפיה מצידם.

7.         בשנת 1999, לאחר גירושיהם, עבר המנוח לגור בדירה בקרית אתא, ברח' סמולנסקי 5 אשר תחילה הייתה בבעלות משותפת שלו ושל התובעת ולאחר הגירושים , כחלק מחלוקת הרכוש המשותף, הדירה נרשמה על שמו בלבד.

התובעת שכרה דירה בקרית אתא, ברח' בורוכוב 45, ובה התגוררה מאז עם ששת ילדיה עד שנת 2007, שאז ביקש המשכיר למכור את הדירה והיא נאלצה לפנותה. מאז התגוררה התובעת בשכירות, ברח' בורוכוב 23 , בקריית אתא.            

8.         על אף גירושיהם בשנת 1999 נותרו התובעת והמנוח בעלים במשותף של מספר נכסי מקרקעין (ת/2 לתצהירה של התובעת, ראה עדותה בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 6-10). התובעת בעדותה הסבירה שכחלק מהסכם חלוקת הרכוש לאחר הגירושין, נכסים אלה היו שייכים לה בלבד אולם היא לא העבירה אותם על שמה מטעמי חסכון באגרות, הגם שקיבלה יפויי כוח בלתי חוזרים מאת המנוח לביצוע ההעברות על שמה. הנכסים הושכרו ודמי השכירות שולמו לה מאז הגירושים ואילך  (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 11-17 ו- שורות 23-24).

עוד הוסיפה כי החליטה לשכור דירה ולא להשתמש באחד מהנכסים הללו למגורים, מכיוון שמדובר בנכסים קטנים ומוזנחים ולכן העדיפה להשכיר אותם ולשכור דירה מרווחת לה ולילדיה (ראה עדותה בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 20-22).

9.         לפי עדות התובעת, מאז הגירושים בשנת 1999, היא נשאה לבדה בתשלומי השכירות ובשאר הוצאות הבית, ממשכורתה כאחות בפנימייה בישוב רכסים, כך - עד שלוש שנים לפני שנישאה בשנית למנוח, שאז - לדבריה - החלו בני הזוג לשאת במשותף בהוצאות, משהחלו לדבריה לחיות שוב בזוגיות. כך העידה לעניין זה:

"ההוצאות היו משותפות, היינו עושים קניות משותפות. המונח היה מוציא את הכסף ממבטחים בתחילת החודש במזומן והיינו מוצאים אותו עד שנגמר ואז אני הייתי משלמת בשיקים או בוויזה...דאגנו שלא יהיה מינוס ביתרות של 2 החשבונות. אף פעם לא התחשבנו. החשבונות היו נפרדים" (ראה עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-19).

המנוח לא עבד מאז הגירושים, פרנסתו הייתה משכר דירה שקיבל מהשכרת דירה הנמצאת מעל דירת מגוריו, למר בן שטרית, ומפנסיית נכות שקיבל מ"מבטחים", כן קיבל קצבת נכות מאת המל"ל.

התובעת אישרה בעדותה, כי בכל התקופה הרלוונטית להליך זה, ניהלו השניים חשבונות בנק נפרדים, משכורתה נכנסה לחשבון הבנק הפרטי שלה והכנסותיו דלעיל של המנוח  נכנסו לחשבונו הפרטי, כך  עד שנישאו בשנית, שאז הפכה התובעת לשותפה בחשבון המנוח. חשבונה מנגד נותר על שמה בלבד, כך - לטענתה - מן הסיבה שהמנוח עבר באותה עת טיפולים נגד מחלת הסרטן בה לקה ומשהעדיף שהיא תטפל בעניינים וכי הוא לא יהיה טרוד בהם  (ראה עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 22-25 ובעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 17-26).